פסק-דין בתיק תא"מ 151935-09

בפני תביעה לתשלום סך של 31,356 ש"ח בטענה לחוב אשר נוצר במסגרת מתן שירותי שילוח.

תמצית העובדות

1.                 התובעת הינה חברה העוסקת, בין היתר, בשירותי בלדרות בינלאומיים ולפי הנטען בכתב התביעה, הינה סניף של חברת UPS העולמית. הנתבעת הינה חברה העוסקת בייצור מצנחים.

2.                 ביום 14.10.03 חתמה הנתבעת על בקשה לפתיחת קו אשראי אצל התובעת, לצורך ביצוע משלוחים באמצעות התובעת. על יסוד בקשה זו, פנתה הנתבעת לתובעת במהלך חודש אוקטובר 2007 בבקשה שזאת תבצע עבורה משלוח של מצנחים מישראל לבואנוס-איירס, ארגנטינה. בעקבות בקשה זו ביצעה התובעת עבור הנתבעת שני משלוחים, האחד ביום 25.10.07 והשני ביום 19.11.07. בגין משלוחים אלו הנפיקה התובעת לנתבעת שתי חשבוניות לתשלום. החשבונית האחת מיום 8.12.07 הסתכמה בסך של 16,318.13 ש"ח ואילו החשבונית השנייה מיום 19.1.08 הסתכמה בסך של 11,858.61 ש"ח (החשבוניות צורפו כנספחים א' ו-ה' לתצהירי התובעת). כנגד חשבוניות אלו שילמה הנתבעת לתובעת סך של 514.84 ש"ח בלבד. הנתבעת סירבה לשלם את ההפרש בין סכום זה לסכומי החשבוניות ונוכח מחלוקת זאת הוגשה התביעה.

טענות הצדדים

3.                 לטענת התובעת, כאשר הגיעו המשלוחים לארגנטינה, טופלו המשלוחים על ידי הסניף של UPS  העולמית בארגנטינה (להלן: " UPS ארגנטינה"). UPS ארגנטינה שילמה בגין המשלוחים תשלומים שונים, אשר נדרשו בארגנטינה. כך, לפי טענת התובעת, שילמה UPS ארגנטינה מיסי מכס, מע"מ, תשלומים קבועים, עמלת עמיל מכס, דמי אחסנה, ועמלת טיפול ניירת. בגין תשלומים אלו חייבה UPS ארגנטינה את התובעת, כאשר בגין המשלוח הראשון חויבה התובעת בסך של 3,790$ ואילו בגין המשלוח השני חויבה התובעת בסך של 2,726$. על יסוד אותם חיובים בהם חויבה התובעת על ידי UPS ארגנטינה, חייבה התובעת את הנתבעת.

טוענת איפוא התובעת כי ההפרש בין הסכום הנקוב בחשבוניות לסכום אותו פרעה הנתבעת, נובע מאותם חיובים אשר שילמה בגין המשלוחים. עוד טוענת התובעת כי לפי הרישום בשטר המטען על הנתבעת האחריות לשאת בעלויות המיסים בארגנטינה, שלכן לא יכולה להישמע מצד הנתבעת כל טענה הכופרת בחובתה לשאת באותם תשלומים.

4.                 הנתבעת מצידה טוענת כי אותם משלוחים אשר שלחה לארגנטינה בשלהי 2007 באמצעות התובעת, נועדו לתצוגה בלבד עבור משרד הביטחון בארגנטינה. משלוחים אלו אמורים היו לצאת מהארץ ולחזור לארץ בתוך כחודשיים. כך גם אירע בפועל כאשר המשלוחים חזרו לארץ בימים 1.1.08 ו-28.2.08. במצב זה, טוענת הנתבעת, מראש הובהר במסמכי המשלוח כי מדובר במוצרים הנשלחים לפרק זמן מוגבל בלבד ואין לשלם בגינם מיסים. לפיכך, לא הייתה כל הצדקה לחיוב בתשלומי מס כלשהם בארגנטינה, וככל שנשאה התובעת בתשלומים שכאלו הרי עשתה כן על אחריותה בלבד, ואין באפשרותה לחייב בגינם את הנתבעת.

הראיות וההליך

5.                 מטעם התובעת הוגשו תצהיר של מר מריוס קיבק, מנהל יבוא אצל התובעת, וכן של גב' קרולינה שטר, העובדת במחלקת הנהלת החשבונות של התובעת. לתצהירים אלו צירפה התובעת, בין היתר, מסמכים המהווים לטענתה אסמכתאות לתשלומים בהם חויבה התובעת עצמה, ואשר בגינם חויבה אף הנתבעת.

6.                 מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של סמנכ"ל השיווק שלה, מר אבי קפלן. מר קפלן חזר בתצהירו על גרסת הנתבעת באשר לאופן ההתקשרות עם התובעת, ותוך הדגשה כי המוצרים נשוא המשלוחים חזרו לארץ בתוך חודשים ספורים לאחר שנשלחו לארגנטינה, כך שלא הייתה הצדקה לחיוב במיסים כלשהם, ככל שיוכח כי בכלל שולמו על ידי התובעת.

7.                 לאחר דחיות מרובות התקיימה ישיבת ההוכחות ביום 28.4.2011 ובתום הישיבה סיכמו הצדדים את טיעוניהם בעל פה.

דיון

8.                 "המוציא מחברו עליו הראיה" הינו כלל בסיסי בדין האזרחי, ובאופן רגיל מוטלים על התובע בתביעה אזרחית גם נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות, אלא אם כן נקבעת בחוק חזקה הפוכה. על התובעת, שנטל ההוכחה מוטל עליה, להוכיח את תביעתה מעבר למאזן ההסתברות, היינו מעבר לסבירות של 50%.

9.                 התביעה אשר בפני מתבססת הן על הטענה כי התובעת נשאה בתשלומים אותם היא מבקשת להשית על הנתבעת, והן על הטענה המשלימה לפיה במערכת ההתקשרות שבין התובעת לנתבעת, רשאית הייתה התובעת לשאת בתשלומים אלו ולחייב בגינם את הנתבעת.

10.             כאמור, ביססה התובעת את טיעוניה על שני מצהירים מטעמה. המצהיר הראשון, מר מריוס קיבק, העיד כי הוא מתמחה בפעילות התובעת בישראל ואין לו כל נגיעה לגבי פעילות התובעת בחו"ל בכלל, ולגבי פעילות התובעת בארגנטינה בפרט (עמ' 2, שורות 3 - 6 לפרוט'). עוד העיד מר קיבק במפורש כי בכל הקשור לתביעה דנן אין לו כל ידיעה ביחס לאשר אירע בבואנוס איירס (עמ' 3, שורה 9 בפרוט'). אף העדה השנייה מטעם התובעת, גב' קרולינה שטר, העידה כי היא מתמקדת בפעילות התובעת בישראל ובחיובים של לקוחות התובעת בישראל. עוד העידה גב' שטר כי איננה מכירה כלל את הליכי הייבוא והייצוא בארגנטינה (עמ' 5 לפרוט').

כך יוצא כי אף לא אחד מהעדים אשר הציגה התובעת יכול היה להעיד מידיעה אישית על החיובים נשוא התביעה.

11.             זאת ועוד, טוענת התובעת כי המסמכים אשר מצורפים לתצהירים אותם הגישה מבססים את הסכומים וההוצאות אשר היא תובעת. עיון במסמכים אלו מקשה על קבלת טענה שכזאת. בגין החיוב נשוא החשבונית הראשונה בסך 16,310 ש"ח (נספח א' לתצהירי התובעת), הציגה התובעת מספר מסמכים אשר מצורפים כנספחים א' - ד' לתצהירי התובעת. דא עקא, ומסמכים אלו כתובים ברובם בשפה הספרדית. מסמכים אלו הוגשו בלא כל תרגום לשפה רשמית בישראל, ובלא שניתן להבין או לפענח את תוכנם ואת הקשר שבין האמור במסמכים אלו לסכומים נשוא התביעה. כך גם ביחס לחיוב נשוא החשבונית השנייה בסך של 11,858 ש"ח (נספח ה' לתצהירי התובעת) אשר גם בעטיו הציגה התובעת מסמכים הכתובים בשפה הספרדית אשר לא ניתן להבין ולא ניתן לבסס עליהם ממצאים כלשהם.

בסיכומיה, טוענת התובעת שאין זה סביר לדרוש מסמכים ותשובות מנציגיה בחו"ל בכל עת שמתבררת בישראל תביעה בגין משלוח לחו"ל. לכך יש להשיב שוודאי וודאי חייבת הייתה התובעת להציג כל מסמך עליו היא מבססת טיעוניה כשהוא מתורגם לעברית, קריא, ברור ומוסבר על ידי העדים מטעמה. התובעת לא עשתה כן.